החלטה בתיק ת"א 11190-09-11

מונחת בפני בקשה לחיוב המשיבות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבים, במסגרת תביעה שכנגד, על סך 2,500,000 ש"ח, שהגישו המשיבות כנגד המבקשים.

1.         לטענת המבקשים, על פי ההלכה הפסוקה, די בכך שמדובר בתובעות שהינן חברות בע"מ על מנת לחייבן בהפקדת ערובה. ודאי נכונים הדברים במקרה שבו המשיבות הינן חברות נכשלות, כפי שהן מעידות על עצמן במסגרת כתב התביעה שכנגד.

            המבקשים מפנים לכתב התביעה שכנגד, בו טוענות המשיבות כי הכנסותיהן קטנו באופן משמעותי, ומנגד גדלו ההוצאות, כך שהמשיבות נאלצו לפנות לגיוס כספים ממקורות חיצוניים למימון הפעילות.

            בנוסף, מפנים המבקשים לכך שבכתב התביעה שכנגד נטען, כי התנהלות המבקשים הסבה להם נזק של כ-30 מיליון ש"ח, אולם בסופו של יום הועמד סכום התביעה על סך של 2.5 מיליון ש"ח בלבד. בכך יש כדי להצביע על מצבן הכלכלי הקשה של המשיבות, לאור היקף הנזק העצום הנטען. בנוסף, יש ללמוד מכך כי מדובר בתביעת סרק, שכן לא יתכן שתובע יוותר על כ-80% מסכום תביעתו.

            אשר לגובה הערובה, מפנים המבקשים להלכה לפיה, שיעור של כ-5% מסכום התביעה מבטא הפקדה ריאלית בנסיבות העניין.

2.         לטענת המשיבות, הבקשה אינה מגלה כל עילה, בשים לב לכך שהיא כלל אינה נתמכת בתצהיר. המבקשים, אשר היו בעבר בעלי המניות בחברה ושותפים בהנהלתה עד לחודש ינואר 2011, מצויים ברזי התנהלות המשיבות, ובדוחו"ת הכספיים שלהן. ראוי היה שבנסיבות אלה יצרפו הוכחות לתמיכה בטענתם, לעניין העדר יכולת כלכלית של המשיבות לשאת בהוצאות.

המבקשים נמנעו מלצרף תצהירים לבקשה, מאחר והם מכירים בחוסנן הכלכלי של המשיבות, מה גם שהמשיבה 1 הזרימה למשיבה 2,000,000 ש"ח, המהווים עדות נוספת למצבן הכלכלי האיתן של המשיבות.

            בנוסף, מציינות המשיבות כי עסקינן בתביעה שכנגד, ובמקרה זה אין מקום לחייב בהפקדת ערובה בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט - 1999 (להלן: "החוק"). מדובר בכתב תביעה שכנגד הנובע מאותה מערכת נסיבות של התביעה העיקרית, וקיימת זהות מוחלטת בין כתב ההגנה שהוגש בתביעה העיקרית לבין התביעה שכנגד. מכל אלה, עותרות המשיבות לדחות את הבקשה.

3.         בתשובה לתגובה טוענים המבקשים, כי המשיבות לא צרפו כל אסמכתא באשר למצבן הכלכלי, ומכאן יש להסיק כי הוא אינו שפיר.  ודוק, הנטל בעניין זה מוטל על התובע שכנגד, דהיינו, המשיבות, וודאי נכונים הדברים לאור כך שבכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד הודו המשיבות בפה מלא, כי מצבן הכלכלי בכי רע.

            בנוסף, מפנים המבקשים לפסקי דין שבהם חוייבו תובעים שכנגד בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות נתבעים שכנגד, ומדגישים כי במקרה דנן התביעה שכנגד הרחיבה את החזית ביחס לתביעה העיקרית, ואף הוגשה כנגד צדדים שאינם צדדים לתביעה העיקרית.

4.         המצב המשפטי

            תקנה 519 לתקסד"א, תשמ"ד - 1984 קובעת:

" א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

סעיף 353א לחוק קובע:

"הוגשה  לבית המשפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות  בה מוגבלת, רשאי בית המשפט לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

ברע"א 10376/07, הנדסה ממוחשבת בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים, (פורסם במאגרים) עמד בית המשפט העליון  (מפי כב' השופט מלצר) על היחס שבין תקנה 519 לבין סעיף 353א:

עיקר תכליתה של תקנה 519 הינה למנוע תביעות סרק, ולהבטיח הוצאות נתבע, בעיקר מקום שבו עסקינן בתביעה שסיכוייה קלושים. יחד עם זאת, אין להכביד יתר על המידה על מגיש תובענה, ולהגביל את הגישה לבתי המשפט רק לבעלי אמצעים (השווה: רע"א 2808/00, שופרסל בע"מ נ' ניב ואח', פ"ד נ"ד (2) 845).

הפסיקה עסקה רבות בסוגיית חיוב תובע בהפקדת ערובה לפי תקנה 519, היקף שיקול דעתו של בית המשפט במסגרת בקשה זו והשיקולים המנחים, שכן התקנה אינה מציינת מתי יעשה בית המשפט שימוש בסמכותו זו, והשיקולים הושלמו בפסיקה. נקבע, בין היתר, כי יש מקום לעשות שימוש בסמכות זו במקרה שבו התובע מתגורר בחו"ל או כאשר אינו מציין מען כנדרש, וכן מקום שבו מדובר בסיכויי תביעה נמוכים. בספרו, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמ' 750 מציין כב' השופט (בדימוס) גורן כי הכלל הוא, שבערכאה ראשונה אין לחייב תובע בהפקדת ערובה אלא במקרים חריגים.

בנוסף לתקנה 519, בנמצא, כאמור, סעיף 353א לחוק. תכלית חקיקתו נועדה להבהיר, שהמצב המשפטי שעוגן בסעיף 232 לפקודת החברות, לא השתנה עם חקיקת חוק החברות, כך שבכל הנוגע לתביעה המוגשת על ידי חברה, שערבות של בעלי מניותיה מוגבלת, חלים כללים מיוחדים. למעשה, סעיף 353א יוצר חזקה, לפיה, כאשר עסקינן בחברה זרה או בחברה בע"מ, הכלל הוא כי יש מקום לחייב בהפקדת ערובה, וחזקה זו ניתנת לסתירה, מקום שבו תוכיח החברה את הפרטים המנויים בסעיף 353א, ובראש ובראשונה את איתנותה הכלכלית.